היום הייתי בשייח ג'ראח. הפגנה מרשימה.
מעבר לתחושות שמעבירה בי ההשתתפות בהפגנה כזו, הפגנה שקיוויתי הרבה זמן שתהיה כזו, חוויה אחת עדיין מצמררת אותי.
בסוף, לאחר שהקהל נקרא להתפזר, עשינו אני וחברתי את דרכנו למכונית. מן הצד השני של הכביש הפגינו חרדים ומתנחלים וצעקו מולנו קריאות גנאי. הקריאות שלהם היו כל כך נוראיות שאני אפילו מתקשה להעלות אותם בכתב. מחברתי הם לא חסכו את כל האיחולים האפשריים שיעשו בה הערבים. חבורה של נערים לבושי שחורים צעקו אלינו באנגלית, NAZIM. לא פחות. וזה לא יוצא לי מהראש. את זעמי אני מנסה לשכך בידיעה שהנערים האלה עברו שטיפת מוח כה יסודית ועד השורש הם מאמינים שגם עם כיפה על הראש, ולכאורה ראש מלא במצוות, שמותר להם לקלל מישהו, מפני שהיה בהפגנה.
אבל האמריקאיים האלה? איך הם הרשו לעצמם? כשסבתי ברחה מברלין ערב המלחמה, לאחר שעברה על בשרה את האירועים הנוראיים שאנחנו לומדים בשיעורי ההיסטוריה, מן הטלאי הצהוב ועד ליל הבדולח, היא בחרה להפליג לפלשתינה. זאת הייתה בחירה לחיים, תחת סכנת מוות מוחשית ואמיתית. האם יש יותר "ציוני" מזה? סבתי ברחה מנאצים אמיתיים, כאלה שביקשו להרוג אותה ואת כל שכמותה. אבותיהם של הנערים האמריקאיים האלה ישבו אז במולדת האפשרויות, על סיר הבשר האמריקאי, ולא חשבו בכלל לבוא לארץ ישראל. בשביל מה?
והנה, קמה מדינה, ממש אמריקה בלבנט. ויש חוק, ויש ביזנס, ויש צבא ששומר. ועכשיו האמריקאיים האלה נזכרו כמה חשובה בעצם ארץ ישראל, כמה קברו של שמעון הצדיק הוא סלע קיומנו. והם מכנים אותי נאצי.
צריך להפסיק את ההגירה האמריקאית לישראל. אלה הם לא ציונים, לא חיוניים, מחרחרי ריב ועושי מדון. מעבר לנזק הדמוגרפי שעושה בנאדם שלא בא באמת להשתלב בכלכלה של המדינה ובחברה, אלא רק לנצל אותה, הם מקלקלים אותנו מבפנים. מהחלום האמריקאי רובנו כבר התפכחנו מזמן. הם עדיין חיים אותו עמוק בתוך השטריימל שלהם.
מערב ירושלים הופכת אט אט לקולוניה אמריקאית. התושבים מתרפסים לפניהם, חושבים שהגיע הדוד העשיר מאמריקה לגאול אותנו. הפרוייקטים הלאומיים שהממשלה מממנת ביד רחבה לביקורי סטודנטים אמריקאיים בישראל הם שחיתות וגזל מהאנשים שבאמת חיים פה. איך מממנים לילד אמריקאי עשיר ומפונק טיול דיסנילנד יקר בארץ, דיסקו על הכנרת ומלון באילת, שלא נדבר על כרטיס טיסה חינם מניו יורק. כשילד משדרות נדרש ולא יכול לשלם 500 שקלים על טיול שנתי בארץ בה הוא גר? ואף על פי שרוב המימון מגיע מתורמים, ממשלת ישראל ממנת אחוזים נכבדים. לא מגיע להם.
ועכשיו גם רוצים לתת לאלה שלא נמצאים פה, אלה שעדיין שם, זכות הצבעה. איזה מין תקדים זה, שאדם מעבר לאוקיינוס יקבע לי איך אני אחיה במדינה שלי, בעוד הוא יושב לו בקונדו בפלורידה ומשחק ברידג'? החלקנו על השכל. זה מעשה טירוף.
הסתדרנו בלעדיהם עד עכשיו. לא אף על פי שהם לא היו פה לעזור, אלא מפני שהם לא היו פה.
מערב ירושלים היא עיר ישראלית, לא דיסנילנד. זה ביזיון לעיר שנחשבת קדושה בעיני כל כך הרבה אנשים.
מזרח ירושלים לפלסטינים, מערבה לישראלים וברוקלין לאמריקאים. ושלום עכשיו.
מעבר לתחושות שמעבירה בי ההשתתפות בהפגנה כזו, הפגנה שקיוויתי הרבה זמן שתהיה כזו, חוויה אחת עדיין מצמררת אותי.
בסוף, לאחר שהקהל נקרא להתפזר, עשינו אני וחברתי את דרכנו למכונית. מן הצד השני של הכביש הפגינו חרדים ומתנחלים וצעקו מולנו קריאות גנאי. הקריאות שלהם היו כל כך נוראיות שאני אפילו מתקשה להעלות אותם בכתב. מחברתי הם לא חסכו את כל האיחולים האפשריים שיעשו בה הערבים. חבורה של נערים לבושי שחורים צעקו אלינו באנגלית, NAZIM. לא פחות. וזה לא יוצא לי מהראש. את זעמי אני מנסה לשכך בידיעה שהנערים האלה עברו שטיפת מוח כה יסודית ועד השורש הם מאמינים שגם עם כיפה על הראש, ולכאורה ראש מלא במצוות, שמותר להם לקלל מישהו, מפני שהיה בהפגנה.
אבל האמריקאיים האלה? איך הם הרשו לעצמם? כשסבתי ברחה מברלין ערב המלחמה, לאחר שעברה על בשרה את האירועים הנוראיים שאנחנו לומדים בשיעורי ההיסטוריה, מן הטלאי הצהוב ועד ליל הבדולח, היא בחרה להפליג לפלשתינה. זאת הייתה בחירה לחיים, תחת סכנת מוות מוחשית ואמיתית. האם יש יותר "ציוני" מזה? סבתי ברחה מנאצים אמיתיים, כאלה שביקשו להרוג אותה ואת כל שכמותה. אבותיהם של הנערים האמריקאיים האלה ישבו אז במולדת האפשרויות, על סיר הבשר האמריקאי, ולא חשבו בכלל לבוא לארץ ישראל. בשביל מה?
והנה, קמה מדינה, ממש אמריקה בלבנט. ויש חוק, ויש ביזנס, ויש צבא ששומר. ועכשיו האמריקאיים האלה נזכרו כמה חשובה בעצם ארץ ישראל, כמה קברו של שמעון הצדיק הוא סלע קיומנו. והם מכנים אותי נאצי.
צריך להפסיק את ההגירה האמריקאית לישראל. אלה הם לא ציונים, לא חיוניים, מחרחרי ריב ועושי מדון. מעבר לנזק הדמוגרפי שעושה בנאדם שלא בא באמת להשתלב בכלכלה של המדינה ובחברה, אלא רק לנצל אותה, הם מקלקלים אותנו מבפנים. מהחלום האמריקאי רובנו כבר התפכחנו מזמן. הם עדיין חיים אותו עמוק בתוך השטריימל שלהם.
מערב ירושלים הופכת אט אט לקולוניה אמריקאית. התושבים מתרפסים לפניהם, חושבים שהגיע הדוד העשיר מאמריקה לגאול אותנו. הפרוייקטים הלאומיים שהממשלה מממנת ביד רחבה לביקורי סטודנטים אמריקאיים בישראל הם שחיתות וגזל מהאנשים שבאמת חיים פה. איך מממנים לילד אמריקאי עשיר ומפונק טיול דיסנילנד יקר בארץ, דיסקו על הכנרת ומלון באילת, שלא נדבר על כרטיס טיסה חינם מניו יורק. כשילד משדרות נדרש ולא יכול לשלם 500 שקלים על טיול שנתי בארץ בה הוא גר? ואף על פי שרוב המימון מגיע מתורמים, ממשלת ישראל ממנת אחוזים נכבדים. לא מגיע להם.
ועכשיו גם רוצים לתת לאלה שלא נמצאים פה, אלה שעדיין שם, זכות הצבעה. איזה מין תקדים זה, שאדם מעבר לאוקיינוס יקבע לי איך אני אחיה במדינה שלי, בעוד הוא יושב לו בקונדו בפלורידה ומשחק ברידג'? החלקנו על השכל. זה מעשה טירוף.
הסתדרנו בלעדיהם עד עכשיו. לא אף על פי שהם לא היו פה לעזור, אלא מפני שהם לא היו פה.
מערב ירושלים היא עיר ישראלית, לא דיסנילנד. זה ביזיון לעיר שנחשבת קדושה בעיני כל כך הרבה אנשים.
מזרח ירושלים לפלסטינים, מערבה לישראלים וברוקלין לאמריקאים. ושלום עכשיו.
